רשות ערעור אזרחי

 

רשות ערעור אזרחי  97 / 6779*

מנופי יהודה בע"מ

נגד

1. מזל – עבודות מתכת (אצל מיכה אלימלך)
2. מיכה אלימלך
3. אררט חברה לביטוח בע"מ
4. יוסף חיון

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[18.8.1998]

לפני הנשיא  א' ברק  והשופטים  מ' חשין, י' גולדברג

המשיב 4 (להלן – המשיב) נפגע שעה שידו נתפסה בכבל הרמה של מנוף שהורכב על כלי רכב. השאלה נושא הערעור היא אם האירוע נופל בגדרי החזקה המרבה בהגדרת תאונת דרכים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק), שעניינה ניצול הכוח המכני של הרכב (להלן – החזקה המרבה), וכן בשאלה אם לשם החלת חזקה זו הכרח הוא כי הכוח המכני יהא הכוח המכני המניע את הרכב ומשמש לייעודו התעבורתי.

בית-המשפט העליון פסק:

(1)   (בעקבות רע"א 8061/95 [1]): החזקה המרבה נועדה להחיל את החוק על תאונות הנגרמות בשל שימוש בכוח המוטורי של הרכב שלא למטרות תחבורה, אלא למטרות חקלאיות או תעשיתיות, ומכוונת לכל אותם המקרים שבהם הרכב הוא "רב תכליתי". זהו רכב אשר על-פי ייעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה – הייעוד התעבורתי – אלא גם לפעולות נוספות – שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית – המנצלות את כוחו המכני של הרכב. החזקה המרבה חלה כאשר הנזק נגרם בניצול הכוח המכני לייעוד הלא תעבורתי (726ו – 727א).

(2)   החזקה המרבה אינה חלה במקרים שבהם הנזק אירע שלא עקב ניצול הכוח המכני של הרכב אלא כתוצאה מהליך גרימה אחר; היא אינה חלה מקום שבו הכוח המכני שנוצל אינו חלק מייעודו המקורי של הרכב או אם בעת השימוש וניצול הכוח המכני לייעוד המקורי הלא תעבורתי איבד הרכב את ייעודו המקורי. גם בהתקיים תנאים אלה עדיין נדרש –

והפעם במישור הקשר הסיבתי-המשפטי – כי הנזק יהא במיתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המכני בייעוד הלא תעבורתי של הרכב (727ד – ה).

(3)   אין הכרח כי "ניצול הכוח המיכני" האמור בחזקה המרבה יהא "למטרות תחבורה". מהווה היא חריג למטרתו של המחוקק בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990. סומכת היא את בסיסה על ההכרה בצורך למתן מענה לכל אותם מקרים שבהם כלי הרכב משמש גם כמקור כוח לשימושים שאינם "תעבורתיים" בעיקרם
(727ו – 728א).

(4)   משעה שתכליתה של החזקה המרבה הינה לכלול במסגרת תאונת דרכים את אותם השימושים והפעילויות שאינם תעבורתיים בעיקרם, והנובעים מן השימוש בכלי הרכב כמקור כוח, הרי שאין טעם בהבחנה בין מנוע הרכב המשמש לייעוד התעבורתי למנוע נפרד המשמש לייעוד שאינו תעבורתי. ניצול כוח מכני ממנוע נפרד מקיים את הייעוד "שאינו תעבורתי", המונח ביסוד חזקה חלוטה זו, ובלבד שזהו ייעודו המקורי של הרכב. הוא מקיים את הסיכון "שאינו תעבורתי", המונח אף הוא ביסוד חזקה זו (728ה – ו).

(5)   "הכוח המיכני" האמור בהגדרת "רכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הוא בעיקרו הכוח המכני המניע את הרכב לייעודו התעבורתי. אולם אין בעובדה זו כדי לקבוע כי גם בחזקה המרבה מדובר דווקא בכוח המכני המשמש לייעודו העיקרי של כלי הרכב, והוא התחבורה היבשתית. זאת, הן בשל הניתוק שבין "ההגדרה הבסיסית" לבין החזקה המרבה והן בשל הטעם התכליתי: דרישת הכוח המכני שבהגדרת רכב מנועי אין היא באה אלא כדי להבחין רכב מעין זה מכלי רכב שאינם נעים בכוח מכני כלל ועיקר. חזקת ניצול הכוח המכני עוסקת ברכב דו-ייעודי, רכב אשר לו ייעוד תעבורתי וייעוד שאינו תעבורתי. ייעוד אחרון זה אינו קשור בהגדרתו של הרכב כ"רכב מנועי" על-פי "ההגדרה הבסיסית". הוא שואב את כוחו מכוח החזקה המרבה עצמה ולא מכוח "ההגדרה הבסיסית" (729ב – 730א).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

–       חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, סעיף 1 (המונחים "רכב מנועי" או "רכב", "תאונת דרכים").

–       חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990.

הצעות חוק שאוזכרו:

–       הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9), תשנ"א-1991.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1]     רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532.

[2]     ע"א 5919/96 אשטרום – חברה להנדסה בע"מ נ' רשלין, פ"ד נ(3) 697.

[3]     ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' ר'גבי, פ"ד נ(3) 661.

[4]     ע"א 326/80 סואעד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 197.

[5]     ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844.

[6]     ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח, פ"ד נ(3) 819.

[7]     רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659.

[8]     ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475.

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[9]     י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עידכון משולב, תשנ"ו).

[10]    א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה 2, תשנ"ו).

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[11]    מ' צלטנר "הגדרת ה'שימוש ברכב'  – עצירת הסחף" הפרקליט מ (תשנ"א-תשנ"ג) 168.

ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא א' לרון) מיום 27.10.1997 בת"א 2040/95. הערעור נתקבל. התיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי.

אריה כרמלי, רם וינוגרד, פיראס מלחם – בשם המערערת;

יוסף לחיאני, גבריאל ראובינוף – בשם המשיבה 3;

אבי קריסי, יורם ורון – בשם המשיב 4.

פסק-דין

הנשיא א' ברק

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. המשיב 4 (להלן – המשיב) נפגע נזק גוף עת עסק בעבודת החלפת רצפה בתוך מכל דלק גדול. לצורך ביצוע עבודה זו היה צורך בהכנסת מלגזה לתוך המכל. דבר זה נעשה על-ידי מנוף המורכב על כלי רכב. תוך כדי הורדת המלגזה נתפסה ידו של המשיב בכבל ההרמה של המנוף ונמחצה. בגין נזקיו הגיש המשיב תובענה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. התביעה כוונה כנגד מעבידיו (המשיבים 1 ו2-) וכנגד בעלת המנוף (היא המערערת). כן כוונה התביעה, לחלופין, כנגד המשיבה 3, היא מבטחת המנוף. תביעה חלופית זו עיקרה טענת המערערת, ולפיה הפגיעה במשיב הינה תאונת דרכים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק).

פסק-דינה של הערכאה הראשונה

2. בפסק-דין חלקי מיום 27.10.1997 קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא
   א' לרון) כי האירוע אינו בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק. בפתח פסק-דינו קבע בית-המשפט כי אין ספק כי האירוע אינו נופל בגדרי "ההגדרה הבסיסית" של תאונת דרכים (כפי שזו הוגדרה, בין היתר, ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (להלן – פרשת עוזר [1])). כך, שכן השימוש ברכב לא היה "למטרות תחבורה". מכאן עבר בית-המשפט לבחון אם אין האירוע נופל בגדרי החזקה המרבה שעניינה "…ניצול הכוח המיכני של הרכב…". מסקנתו הייתה בשלילה. בית-המשפט ציין כי מרבית התנאים שבחזקה זו מתקיימים, אלא שתנאי אחד לא נתקיים – והוא התנאי שלפיו אותו הכוח המכני שינוצל יהיה כוחו של הרכב דווקא, כלומר הכוח המכני המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב. תנאי זה, כפי שפירשו בית-המשפט, לא נתקיים במקרה שלפנינו, שכן מנוע הרכב היה נפרד לחלוטין ממנוע המנוף. התאונה אירעה עקב ניצול הכוח המכני של מנועו הנפרד של המנוף ולא עקב ניצול כוחו המכני של מנוע הרכב, ועל-כן לא נתקיימה החזקה המרבה שעניינה "ניצול הכוח המיכני". ביסוד מסקנת בית-המשפט המחוזי, שלפיה "הכוח המיכני" שבחזקה המרבה עניינו דווקא כוח מנוע הרכב (ולא מנוע נפרד) עמדה קביעתו, ולפיה, החזקה המרבה האמורה אינה אלא פשרה בין "המבחן הייעודי" (שקדם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990 (להלן – תיקון מס' 8)) לבין "המבחן התעבורתי" (שאומץ בתיקון מס' 8 לחוק). פשרה זו מחייבת, להשקפת בית-המשפט המחוזי, פירוש "תעבורתי" לחזקה מרבה זו. פירוש "תעבורתי" זה מוביל למסקנה כי הכוח המכני המנוצל בחזקה המרבה יהא הכוח המניע את כלי הרכב עצמו, ולא מנוע נפרד המתמקד אך בייעוד ה"לא תעבורתי" של כלי הרכב. על יסוד טעמים אלה נקבע כי אין האירוע נופל בגדרי הגדרתה של "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.

טענות המערערת

3. בטיעוניה מצמצמת המערערת את טענותיה לשאלה אחת, והיא – כלום אכן יש בעובדה כי למנוף היה מנוע נפרד כדי להשמיט את הקרקע מתחולתה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני". תשובת המערערת לשאלה זו היא בשלילה. טוענת היא כי לקביעת בית-המשפט המחוזי בעניין זה אין יסוד – לא בלשון החוק ולא בתכליתו. לדעת המערערת, חזקת "ניצול הכוח המיכני" אינה כוללת – לא בלשונה ולא במהותה – כל מרכיב "תעבורתי". מדובר בחזקה חלוטה מרבה המבוססת אך על המבחן ה"ייעודי". על-כן שגה בית-המשפט המחוזי משסמך החלטתו על הצורך בהיזקקות למבחן ה"תעבורתי". עוד מדגישה המערערת, כי הרכב היה בייעודו המקורי גם מנוף,

וייעוד זה הוא שנוצל תוך שייעודו התעבורתי לא שונה, לא שינוי קבע ולא שינוי ארעי.  מטעמים אלו סברה המערערת כי יש להפוך את פסק-דינה של הערכאה הראשונה ולקבוע כי האירוע הינו בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.

טענות המשיבים

4. בפתח דבריהם טענו המשיבים כי הרכב אינו בגדר "רכב דו יעודי" כלל, כלומר רכב בעל ייעוד תעבורתי וייעוד שאינו תעבורתי, ודי בטעם זה כדי לשלול את תחולת החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני". על-כן משעה שלא הוכח כי לרכב היה ייעוד אחר מנסיעה וניוד, הרי שאין מקום כלל לתחולת החזקה. לגופה של המחלוקת המשפטית תומכים המשיבים יתדותיהם בפסק-דינה של הערכאה הראשונה. לטענתם, צדק בית-המשפט המחוזי משקבע כי "הכוח המיכני" המנוצל בחזקה המרבה חייב שיהא אותו הכוח המכני המניע את כלי הרכב. לשון אחר, "הכוח המיכני" שבסעיף 1 לחוק אינו אלא הכוח המשמש לתנועתו ונסיעתו של הרכב ולא כוח אחר. כך, בייחוד לאור הגדרת "רכב מנועי" (בסעיף 1 לחוק) כרכב "…הנע בכוח מיכני…". על-כן, שעה שהמנוף פעל על-ידי מנוע נפרד, הרי שלא היה כל ניצול של כוחו המכני של הרכב. עוד תומכים המשיבים בהחלתו של "המבחן התעבורתי" בגדריה של החזקה בדבר "ניצול הכוח המיכני" תוך דחייתו של "המבחן היעודי". לחלופין טענו המשיבים, כי גם אם האירוע שלפנינו הינו לכאורה תאונת דרכים, לא נתקיים בו הקשר הסיבתי הנדרש. מטעמים אלה סברו המשיבים כי יש לדחות את הערעור.
5. השאלה העומדת בפנינו היא אפוא אם לשם החלתה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני" הכרח הוא כי כוח זה יהא הכוח המכני המניע את כלי הרכב והמשמש לייעודו התעבורתי אם לאו. החלטנו (ביום 15.3.1998) ליתן רשות ערעור ולדון בערעור על יסוד סיכומי הצדדים. טרם ניגש לדון בשאלה שהציבו בפנינו בעלי-הדין נדגיש, כי אין בידינו לקבל את טענת המשיבים בערעור, שלפיה הרכב האמור אינו רכב "דו ייעודי" (או: "רב תכליתי"). כך, שכן בית-המשפט המחוזי, לאחר שעמד על טיב הרכב עצמו ונעזר בחוות-דעת המומחה לעניין זה, קבע כי אכן מדובר ברכב "דו ייעודי", אשר לו ייעוד תעבורתי וייעוד שאינו תעבורתי, וכי לא שונה הייעוד המקורי. במצב דברים זה לא מצאנו עילה להתערב במימצא זה של הערכאה הראשונה. על-כן עומדת על כנה קביעתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה הרכב הוא דו-ייעודי.

המסגרת הנורמטיבית

6. הגדרתה של "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק, הקובע:

"'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור  לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

פרשנותה של הגדרה זו, על כלליה וסייגיה, נדונה בהרחבה בפרשת עוזר [1]. בפסק-דין זה נקבע כי בבואנו לבחון אם אירוע מסוים נכלל בגדריה של הגדרת תאונת הדרכים יש לפעול בשלושה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם האירוע הנדון נופל בגדריה של "ההגדרה הבסיסית", והיא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אם האירוע הנדון אינו מקיים תנאיה של הגדרה בסיסית זו (כפי המקרה שלפנינו, שבו לא היה שימוש "למטרות תחבורה"), אזי יש לעבור לשלב הבדיקה השני. בשלב זה נבדקת התקיימותן של "החזקות המרבות". בענייננו נבחנת החזקה המרבה ולפיה: "יראו כתאונת דרכים גם מאורע… שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". בשלב השלישי (שאליו לא נדרש בית-המשפט המחוזי בשל מסקנתו) – החל רק בהנחה שניתוח אחד משני השלבים הראשונים מוביל למסקנה כי האירוע מהווה תאונת דרכים – יש לבחון אם לא חלה אחת מן החזקות החלוטות ה"ממעטות", שיש בהן כדי להוציא אירוע מגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.

"ניצול הכוח המיכני"

7. בפרשת עוזר [1] עמדתי על טיבה ומקורה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני". ציינתי, כי "היא נועדה להחיל את חוק הפיצויים על תאונות הנגרמות בשל שימוש בכוח המוטורי של הרכב שלא למטרות תחבורה אלא למטרות חקלאיות או תעשייתיות" (שם, בעמ' 566). הדגשתי, כי "החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' מכוונת לכל אותם המקרים שבהם הרכב הוא 'רב-תכליתי'. זהו רכב אשר על-פי ייעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות – שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית – המנצלות את כוחו המכאני של הרכב" (שם [1], בעמ' 567; ראה גם ע"א 5919/96 אשטרום – חברה להנדסה בע"מ נ'

רשלין (להלן – פרשת אשטרום [2]), בעמ' 702). הוספתי וציינתי בפרשת עוזר [1] כי "אכן, החזקה החלוטה בדבר 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' חלה אך באותם מקרים בהם יש לרכב ייעוד מקורי 'רב (או דו) תכליתי', והנזק נגרם בניצול הכוח המכאני לייעוד הלא תעבורתי. אין בחזקה זו בפירושה זה כדי לרוקן מכל תוכן את ההגדרה הבסיסית. עם זאת, אין ספק כי המגמה המונחת ביסוד חזקה חלוטה זו – הזונחת את המבחן התעבורתי – נוגדת את המגמה המונחת ביסוד ההגדרה הבסיסית" (שם [1],
בעמ' 568).

8. אין חולק כי חזקה מרבה זו הרחיבה את קשת המצבים המהווים "תאונת דרכים". הרחבה זו, הזונחת את המבחן התעבורתי, היא שעמדה ביסוד התנגדותם של מלומדים שונים לניתוקה של החזקה מן ההגדרה הבסיסית ומן המבחן התעבורתי (ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עידכון משולב) [9], בעמ' 69-68; א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים [10], בעמ' 114-112; מ' צלטנר "הגדרת ה'שימוש ברכב' – עצירת הסחף" [11], בעמ' 176-175), כמו גם ביסוד הניסיון לשנות את החוק בעניין זה (ראה הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9), תשנ"א-1991). למרות ההרחבה הטמונה בחזקה מרבה זו אין היא חלה אלא בהתקיים תנאים מספר: ראשית, אין החזקה החלוטה חלה במקרים שבהם הנזק אירע שלא עקב ניצול הכוח המכני של הרכב אלא כתוצאה מהליך גרימה אחר; שנית, החזקה החלוטה אינה חלה מקום שבו הכוח המכני שנוצל אינו חלק מייעודו המקורי של הרכב; שלישית, החזקה החלוטה אינה חלה אם בעת השימוש וניצול הכוח המכני לייעוד המקורי הלא תעבורתי, איבד הרכב את ייעודו המקורי התעבורתי (ראה פרשת עוזר הנ"ל [1],
   בעמ' 568). לא זו אף זו, גם בהתקיים תנאים אלה עדיין נדרש – והפעם במישור הקשר הסיבתי-המשפטי – כי הנזק יהא במיתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המכני בייעוד הלא תעבורתי של הרכב (ראה ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' ר'גבי (להלן – פרשת ר'גבי [3]), בעמ' 673).

"ניצול הכוח המיכני": מנוע הרכב?

9. האם תנאי נוסף הוא לתחולתה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני", כי הכוח המכני שנוצל יהא אותו הכוח המשמש לייעודו התעבורתי של כלי הרכב. תשובתי לשאלה זו, שלא כתשובתו של בית-המשפט המחוזי בענייננו, היא בשלילה. ביסוד עמדתי זו מונחת התפיסה כי החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המיכני" עומדת על רגליה היא. אין היא כפופה למרכיביה השונים של "ההגדרה הבסיסית". אין הכרח כי "ניצול הכוח המיכני" יהא "למטרות תחבורה". מטעם זה גם נקבע כי אין הכרח כי ה"שימוש" שבגדרי החזקה החלוטה יהא דווקא זה שב"הגדרה

הבסיסית". אכן, "חזקת ניצול הכוח המיכני" עומדת על רגליה היא. מהווה היא חריג למטרתו של המחוקק בתיקון מס' 8 (ראה פרשת עוזר [1], בעמ' 552-551). סומכת היא את בסיסה על ההכרה בצורך למתן מענה לכל אותם מקרים שבהם כלי הרכב משמש גם כמקור כוח לשימושים שאינם "תעבורתיים" בעיקרם (השווה: ע"א 326/80 סואעד נ' טאהא [4], וכן ד"כ 118 (תש"ן) 5058).

10. אמת, יש לעמוד על המשמר ולוודא כי גדריה של חזקה חלוטה זו לא ישיגו את גבולה שלה וירוקנו את ההסדר שבחוק מכל תוכן. עמדתי על כך בפרשת עוזר [1], בצייני:

"לכאורה עשוי להיווצר מצב נורמאטיבי, ולפיו כל מה שהוצא בדלת הראשית (של ההגדרה הבסיסית) יוחזר בדלת האחורית (של החזקה החלוטה). בכך תתרוקן ההגדרה הבסיסית מכל נפקות נורמאטיבית. זו תוצאה שהדעת אינה סובלתה. אין לפרש חוק באופן שהחריג בולע את הכלל ואינו משאיר ממנו כל שריד ופליט. חוק לא חוקק כדי להרוס עצמו מתוכו הוא. חזקה על חוק שתכליתו אינה להביא לריקונו מכל תוכן" (שם [1], בעמ' 567).

בה בעת לא מצאתי כי באימוץ הגישה שלפיה גם מצב שבו הכוח המכני שיופעל במסגרת החזקה החלוטה  יהא זה של מנוע נפרד, יהא משום ריקון ההגדרה הבסיסית וההסדר החקיקתי מכל נפקות. אכן, משעה שתכליתה של חזקה זו הינה לכלול במסגרת תאונת דרכים את אותם השימושים והפעילויות שאינם "תעבורתיים" בעיקרם, והנובעים מן השימוש בכלי הרכב כמקור כוח, הרי שאין טעם בהבחנה בין מנוע הרכב המשמש לייעוד התעבורתי למנוע נפרד המשמש לייעוד שאינו תעבורתי. תהא זו הבחנה ללא הבדל. ניצול כוח מכני ממנוע נפרד מקיים את הייעוד "שאינו תעבורתי" המונח ביסוד חזקה חלוטה זו,  ובלבד שזהו ייעודו המקורי של הרכב. הוא מקיים את הסיכון "שאינו תעבורתי" המונח אף הוא ביסוד חזקה זו (ראה פרשת רג'בי [3], בעמ'  673). לא זו אף זו, מסקנתי, שלפיה החזקה החלוטה חלה גם כאשר הכוח המכני שנוצל מקורו במנוע נפרד מן המנוע המשמש לייעוד התעבורתי, עולה בקנה אחד עם הצורך להימנע מהבחנות מעורפלות ודקיקות שאין בהן כדי לזרוע ביטחון משפטי, מחד, ויש בהן משום התעלמות מן התמונה הכללית, מאידך (ראה ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ [5], בעמ' 855). אכן, משעה שקבענו כי חזקת ניצול הכוח המכני אינה נסמכת על "המבחן התעבורתי" אלא על "המבחן הייעודי", אין להיזקק עוד במסגרת פרשנותה ל"מבחן התעבורתי" ולהכניסו שוב בגדריה.

11. גם בהגדרת "רכב מנועי" המצויה בסעיף 1 לחוק אין כדי לשנות ממסקנתי. הגדרה זו קובעת, כי:

"'רכב מנועי' או 'רכב' – רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית… מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש…".

 

נכון הדבר, כי "הכוח המיכני" האמור בה הוא בעיקרו (ככל שהדברים אמורים ב"הגדרה הבסיסית" של רכב מנועי) הכוח המכני המניע את הרכב לייעודו התעבורתי (ראה: ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח (להלן – פרשת חברה ישראלית לקירור [6]), בעמ' 829 וכן: רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום [7]). בה בעת אין בעובדה זו כדי לקבוע כי גם בחזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המכני עניין לנו דווקא בכוח המכני המשמש לייעודו העיקרי של כלי הרכב, והוא התחבורה היבשתית (או לחלופין – עצם יכולתו לנוע בכביש והיה אם ענייננו ב"מכונה ניידת"). כך הדבר בשל שני טעמים: הראשון עניינו הניתוק שבין "ההגדרה הבסיסית" לבין החזקה החלוטה, שעליו עמדתי בפרשת עוזר (שם [1], בעמ' 563-557). ניתוק זה מוצא ביטויו גם באי-ההיזקקות הפרשנית למרכיביה של "ההגדרה הבסיסית" (לרבות "רכב מנועי") לשם פירוש חלקיה השונים של החזקה החלוטה. עמדתי על כך בפרשת עוזר [1], בצייני:

"הייעוד התעבורתי של הרכב הוא המכריע בהגדרה הבסיסית. כאשר אנו יוצאים מדל"ת אמותיה של זו ועוברים לחזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המיכני של הרכב', אנו מופנים לרכב בעל ייעוד 'רב-תכליתי' ועלינו להתחשב דווקא בייעוד הלא תעבורתי של הרכב, ובלבד שהרכב לא שינה את ייעודו המקורי" (שם [1], בעמ' 570).

מכאן, שאין הכרח כי אותו הכוח המכני הנדרש לשם אפיונו של רכב כ"רכב מנועי", כמשמעותו בחוק, יהא גם הכוח המכני שינוצל לשם הכניסה לגדריה של החזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המכני. הטעם השני הינו תכליתי. אכן, הגדרת "רכב מנועי" ודרישת הכוח המכני שבה אינה עוסקת במצבים האמורים בחזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המכני. דרישת הכוח המכני שבהגדרת רכב מנועי אין היא באה אלא כדי להבחין רכב מעין זה מכלי רכב שאינם נעים בכוח מכני כלל ועיקר (ראה פרשת חברה ישראלית לקירור [6], בעמ' 829). בה בעת חזקת ניצול הכוח המכני עוסקת ברכב דו-ייעודי, רכב אשר לו ייעוד תעבורתי (והנע בכוח מכני במסגרתו של ייעוד זה) וייעוד שאינו תעבורתי. ייעוד אחרון זה, שאינו תעבורתי, אינו קשור בהגדרתו של הרכב כ"רכב

 

מנועי" על-פי "ההגדרה הבסיסית". הוא שואב את כוחו מכוח החזקה המרבה עצמה ולא מכוח "ההגדרה הבסיסית". מטעם זה לא מצאתי כי יש בהגדרת "רכב מנועי" בחוק כדי לשנות ממסקנתנו.

מן הכלל אל הפרט

12. מסקנתי היא אפוא כי חזקת "ניצול הכוח המיכני" חלה – בהתקיים שאר התנאים שבה – גם במצב שבו הכוח המכני שנוצל ברכב הדו-ייעודי מקורו היה במנוע נפרד מן המנוע המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב. משכך הם פני הדברים, ונוכח קביעה זו, מתבקשת המסקנה כי אין מניעה להחיל החזקה החלוטה בעניין ניצול הכוח המכני, ככל שהדבר אמור בעובדה כי לרכב היו שני מנועים נפרדים. לא מצאתי מקום לדון במסגרת זו בסוגיית הקשר הסיבתי, כפי שביקשו המשיבים כי ייעשה, שכן טענה זו צריכה להתברר בפני הערכאה הראשונה נוכח מסקנתנו בדבר קבלת הערעור.

על-כן יוחזר התיק לבית-המשפט המחוזי להמשך הדיון נוכח פסק-דיננו.

המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בסך 10,000 ש"ח.

השופט י' גולדברג

אני מסכים.

השופט מ' חשין

אני מסכים לחוות-דעתו של חברי הנשיא ברק.

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן נכנה אותו – חוק הפיצויים) תוקן ושופץ בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), שלשנת תשנ"א-1990. לאחר אותו ניתוח עמוק כתב חברי הנשיא קְוִוינְטֶט – פרשנות לחוק, ובחוות-דעתו המפורטות עשה את המרב והמיטב להדריכנו בשבילי היער-העבות שהמחוקק יצר עבורנו. ראו: ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ [8]; פרשת עוזר [1]; פרשת ר'גבי [3]; פרשת אשטרום [2] ופרשת חברה ישראלית לקירור [6]. הייתי שותף לכל אחת ואחת מיצירות הקווינטט והסכמתי בלב-שלם לכל אשר נאמר בהן. אכן, לקחי-פרשנות שהשמיענו חברי, מעשה-חושב הם, תפוחי-זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו.

 

חוות-דעתו של חברי בענייננו עתה נמשכת מאותן החלטות – בעיקר מההחלטה בפרשת עוזר [1], אך גם מן ההחלטות האחרות – הכול כנאמר וכמפורש בחוות-הדעת.

משהסכמתי להחלטות הקווינטט, ומשהסכמתי לחוות-דעתו הנוכחית של חברי אף-היא, מה לי שאני מוסיף דברים משלי? אלא שלא על עניינו המיוחד של הערעור שלפנינו ביקשתי לדבר.

יוסף חיון – המשיב 4 שלפנינו – נפגע שעה שעסק בהחלפת הרצפה במכל דלק גדול בחוות מכלים של חברת החשמל. לביצוע העבודה נדרשה מלגזה, וזו הוכנסה למכל באמצעות מנוף-כבל. המלגזה נקשרה לכבל, והמנוף הורידהּ אל תוך המכל. לאחר שהונחה על קרקעית המכל ניגש התובע לשחרר את הכבל מהמלגזה. או-אז נמשך הכבל וידו של חיון נתפשה ונמחצה בידי הכבל.

"תאונת עבודה" יאמר התם, שהרי חיון נפגע במהלך עבודתו ועקב עבודתו. לא-כי, יאמר המשפטן: "תאונת דרכים" היא, תאונת דרכים כהוראתה בחוק הפיצויים. ומדוע כך? הואיל והמנוף היה מורכב על כלי רכב, ועל-פי הגדרת המושג "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים אירעה לו לחיון "תאונת דרכים".

כך הוא אמנם דין המדינה, ואת הדין נכבד. נכבד את הדין, אך כבוד לא יבוא עלינו. אֱמוֹר לו לאדם מן-היישוב כי אירוע שאירע לחיון הוא "תאונת דרכים" והוא ישיב ויאמר לך: תאונה – הבנתי, תאונת דרכים – מניין לי? לך והסבר לו כי כך-וכך הורנו הדין. מסקנה מעין זו שהגענו אליה – מסקנה מחויבת-הדין היא – אך מרחיקה היא אותנו מלשון של בני-אדם ומשפה של יומיום. סוגרת היא עלינו מנעול ובריח ומבודדת היא אותנו בביתנו. הנה-כי-כן, עושים אנו כמיטבנו לְחַבֵּב עצמנו על העדה, ובמחי-קולמוס מרחיקים אנו עצמנו – שמא נאמר: מרחיק אותנו המחוקק – מסביבתנו. מה פלא שבית-משפט קמא סבר כי אין ענייננו ב"תאונת דרכים"? והרי כך מכתיבה, לכאורה, הלשון, ובעקביה יבוא השכל הישר. מה נעשה והתרחקנו מן הלשון, והשכל הישר שעמנו גוזר עצמו מהגדרות מלאכותיות שהקשר ביניהן לבין חיי היומיום הוא רופף ורחוק. אכן, המחוקק אמר את שאמר ואת דברו נקיים.

כפי שאמרתי בראש דבריי, אני מסכים לחוות-דעתו של חברי הנשיא ברק.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.

ניתן היום, כ"ו באב תשנ"ח (18.8.1998).

 

5129371

54678313

מיני-רציו:

* נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הגדרת "תאונת דרכים"

החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב – תכליתה – האם נדרש שיהא אותו הכוח המכני המשמש לייעוד התעבורתי של הרכב – ההבדל בין הגדרת "רכב מנועי" לבין החזקה המרבה.

 

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

*   הערת המערכת: פסק-הדין נמסר לפרסום באיחור, ולפיכך מתפרסם עתה.